מלכי השערים: כריסטיאנו רונאלדו (פורטוגל), פטריק שיק (צ'כיה) – 5 לכל אחד
על רגל אחת
בהחלטה שערורייתית שנועדה לתת עוד כוח למדינות קטנות מעבר להרחבת הטורניר, נקבע ש"לרגל 60 שנה ליורו הראשון" (איש לא קנה את זה) האליפות תחולק בין מארחות רבות ביבשת (שהפעם נאלצו לעבור את המוקדמות, ולא כולן הצליחו). בונוס – עולה מהדרג האחרון באירופה דרך ליגת האומות המוזרה. בסופו של דבר כל העסק נדחה בשנה בגלל מגפת הקורונה, ואז אופ"א התמודדה עם מגבלות קהל, לצד שינויים בזהות חלק מהמארחות. בקיצור, זה היה הכל חוץ מחגיגי – ואיטליה הבינונית הייתה אלופה הולמת ליורו שכזה.
גביע אירופי ראשון אחרי 53 שנה. שחקני איטליה
רגע בלתי נשכח
רגע רע, עם סוף טוב. דנמרק, אחת המארחות, קיוותה לפתיחה חלקה בקופנהגן מול פינלנד, אבל אז כריסטיאן אריקסן לקה בדום לב והתמוטט על הדשא לעיני כל העולם. החברים הקיפו אותו בתפילה, האצטדיון ההמום השתתק, ולבסוף הדופק חזר והוא פונה לבית החולים. אריקסן אפילו חזר לשחק כדורגל וללבוש את מדי הנבחרת. באותו משחק, אגב, פינלנד הדהימה 0:1 את הדנים שלא היה להם ראש לחזור למגרש אחרי ההפסקה הארוכה.
מטפלים ומתפללים. רגעי האימה בקופנהגן
הגמר
אם אנגליה לא לקחה את זה הפעם, אז מתי כן? וומבלי כמו במונדיאל 1966, שוב גמר, אפילו שער יתרון של לוק שואו בדקה השנייה – הגול המהיר בתולדות הגמרים. זה היה שלה, הגביע שהיא רודפת אחריו בייאוש, אבל לאונרדו בונוצ'י השווה (67), וכשהגענו לפנדלים היה די ברור איך זה ייגמר. בחירת בועטים מחפירה של גארת' סאות'גייט (המחמיץ מחצי גמר 1996, זוכרים?), שהכניס שחקנים צעירים וקרים בשניות האחרונות של ההארכה במיוחד בשביל בעיטות ה-11 – ג'יידון סאנצ'ו ומרקוס רשפורד, בנוסף לבוקאיו סאקה שנכנס עוד קודם – הובילה לכישלון הפנדלים הכואב מכולם בהיסטוריה האנגלית. שלושתם החמיצו, ואיטליה, זו שאפילו לא עלתה למונדיאל שלפני או לזה שאחרי, היא אלופת אירופה לראשונה מאז 1968.
אנגליה
1
(3:2 בפנדלים)
איטליה
1
הכוכב
פדרי (ספרד). בגלל שלא היה גיבור מובהק לאיטליה, היה קל לאופ"א לתת את תואר המצטיין לשוער ג'יג'ו דונארומה בזכות הדיפת הפנדלים בגמר. קשה לומר שהיה מישהו שהתבלט במיוחד, אבל דווקא הצעיר המצטיין של הטורניר, פדרי בן ה-18, שהודח בחצי הגמר (גם הוא ע"י איטליה בפנדלים, אגב), שיחק את הכדורגל המרשים ביותר.