אורי אהב את "לך אלי תשוקתי" בביצוע של החזן הרב יוסף אלחדד. בכל ערב יום כיפור שבו הוא לא הצליח לבוא ולהתפלל בבית, ולא ידע אם יהיה לו מניין או לא, הוא ביקש ממני לשיר לו את הפיוט כדי להיכנס לאווירה של היום. אחרי ששרתי אותו בהלוויה של אורי, אנשים אמרו לי שהשנה כשישמעו את "לך אלי תשוקתי" בתפילה, תהיה לו משמעות אחרת לגמרי.

הפיוט פותח אצל הספרדים את תפילות היום הקדוש והנורא, שבו כולנו עוברים כבני מרון לפני הבורא, ולכן אנחנו שרים בו שאנחנו מוסרים כל חלק בגוף. השורות שקשורות אלינו במיוחד הן: "לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי /וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי // לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי / וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי // לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי / וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי // לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי / כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי // לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי / לְךָ תוֹדֶה יְחִידָתִי". המילים "כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי" גרמו לי לחשוב על ההקרבה של אורי.

בסוף הפיוט שרים: "יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ / וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי // וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ / וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי // וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ / יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי // וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ / תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי". זה נאמר על מי שנפטר והולך לגן עדן. גדולים בתורה וביראה ואמרו לי: "הנחמה היחידה שיכולה להיות לך זה שבנך נמצא במקום שאליו אנחנו בטוח לא נוכל להגיע". בניסיון של אורי להציל חברים היו מסירות נפש וקידוש השם. נאמר כי הרוגי מלכות שנהרגו על קידוש השם – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם.

זו נחמה רוחנית, ואני אדם מאמין מאוד – ועדיין יש רגעים גשמיים שבהם אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ. בסוף זה הבן הבכור שלי, המנהיג של האחים שלו, ופתאום צריך למלא חסך. סמכתי עליו בעיניים עצומות, וכעת אני צריך לעבוד קשה, לאסוף את השברים וגם להנהיג אותם. זה שבר על שבר. נשאר חלל גדול.

התפילה האישית שלי מתמקדת בתקווה שעם ישראל יבין שיש לנו יום כיפור אחד ארוך מאז שמחת תורה. אני חושב שמלחמת יום כיפור חזרה לנו. האסון הזה היה נורא, והוא שבר לאומי. הפעם תקפו אותנו בביתנו. אני לא חושב שיש יהודי אחד שלא עושה חשבון נפש ביום כיפור, ואני חושב שכל אחד צריך להסתכל על עצמו ולנסות להבין מה הוא תורם בשנה הזו לאחדות של עם ישראל, כדי לחבור לכוחות האהבה והאחדות של העם. שם טמון סוד קיומנו. העם מחובר, העם אוהב. אני מסתובב ברחוב ורואה את זה. רעשי הרקע ששומעים הם שוליים, וחבל שגם בתקשורת נראה כאילו הם נותני הטון וגם המנהיגים ניזונים מזה, כי לצערי על זה נבנית פוליטיקה.

"אוֹחִילָה לָאֵ-ל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵהשם מַעֲנֵה לָשׁוֹן. ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי". זהו פיוט עתיק שלא ידוע מחברו ונאמר כרשות לחזן בחזרת הש"ץ לפני פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות בראש השנה, ולפני סדר העבודה בתפילת מוסף ביום הכיפורים.

הפסוק במרכז הפיוט, "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (מספר משלי), מביא לידי ביטוי ציורי מאוד את הפער הקיים פעמים רבות בין המחשבות, הרעיונות והדימויים לבין מה שיוצא מהפה. בפיוט הזה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו את התבונה ואת היכולות להוציא לפועל את מחשבתנו בדיבור מסודר, ראוי ומדויק בעמדנו לפניו בתפילה.

השנה החולפת, שבה התמודדנו ואנחנו עדיין מתמודדים עם מלחמה מול אויבים אכזריים ומרים מבחוץ, הובילה אותנו להבנה שהמחלוקות בתוכנו הן לא מחלוקות בין אויבים, אלא בין אוהבים. הקושי הגדול של השנה הקודמת, שהביאה אותנו להיות על סף מלחמת אחים, לימד אותנו שמחלוקות מותר שיהיו, אולי אף ראוי שיהיו ויש בהן כדי לחדד, ללבן ולדייק את התוצאה השלמה הטובה יותר; אך הדיבור המרעיל, המסית, הפוגע, המכאיב, המכליל, האישי – הוא הסכנה הגדולה. לא המחלוקת כשלעצמה.

בדיבור ראוי ומכובד, הבא ממקום של שיח כן, עמוק ומקשיב, אפשר להגיע גם להבנות, לכללים להכרעה ולפשרות המאפשרות לחיות חיים יהודיים ודמוקרטיים משותפים באהבה ובכבוד, לכלל הציבור במדינת ישראל.

התפילה הבוקעת מפינו כציבור מתפללים, שה' ייתן לנו את מענה הלשון הנכון, צריכה להיות נוכחת גם מחוץ לכותלי בית הכנסת. היא נזקקת בחיי היום-יום, בוויכוחים ובהפגנות, בכנסת וברחוב. ראוי שנתפלל לקדוש ברוך הוא שייתן בליבנו את התבונה לעשות הכול כדי שהדיבור שלנו יהיה כזה שיוביל לחיזוק האחדות והלכידות, ולא יחלישה ויפגע בעוצמתה. תפילה לקב"ה מתוך הבנה שלמעשה זה תלוי בנו, ואם נרגיל את עצמנו בבית, במשפחה, בשכונה, בפוליטיקה ובתקשורת לאמץ את הדיבור המכבד והענייני, נצלח גם את האתגרים של שנת תשפ"ה – "כולנו כאחד באור פניך".

ריבונו של עולם, זה אנחנו. העם שלך, העם שהולך אחריך כבר למעלה מ-3,000 שנה. אנחנו יודעים שאנחנו העם הנבחר, אבל לפעמים אנחנו שואלים – למה בדיוק נבחרנו? להישחט ולהירצח? להיות שנואים ונרדפים אלפי שנים? מי היה מאמין שבישראל של 2024 ילדים יהודים יתחבאו מפוחדים בארון, בזמן שנאצים בני זמננו פורעים בהוריהם. בחרת אותנו? אהבת אותנו? ריבונו של עולם, יש לך דרכים משונות להראות אהבה.

סיפר פעם הרבי מצאנז זצ"ל, שבימי השואה הנוראה איבד את אשתו ואחד-עשר ילדיו, שבאחד הימים הקשים ביותר, פגש בו קאפו יהודי, ופנה אליו בהתרסה: "רבי, האם גם השנה תשיר 'אתה בחרתנו מכל העמים'? ככה השם בחר אותנו? למות? להיות מושפלים? אנחנו נמצאים בבור תחתיות. איך אפשר לשיר 'אתה בחרתנו'?!"

השיב לו הרבי הקדוש: אדרבה. השנה אשיר זאת חזק יותר מאשר בשנים קודמות. כשאני רואה את רשעותם של הנאצים ימ"ש, אני מודה ומזמר להשם בלב שלם. תודה לאל שאני שייך לעם ישראל, ולא לאומות העולם שמתנהגים באכזריות כזו.

תודה אלוקים, שבחרת אותנו, שנתת לנו תורת אמת, שאתה אוהב אותנו ושומר עלינו, שלא נדמה חלילה לאותם אלה שעושים מעשים מזוויעים. נכון, זה קשה, וזה מסובך, וזה לוקח כבר שלושת אלפים שנה. אבל אם צריך לבחור צד, אני מעדיפה להיות בצד של הטובים.

תשמור עלינו השנה, ריבונו של עולם. אין לך עם אחר.

אחד מרגעי השיא ביום הכיפורים בבית הכנסת שגדלתי בו היה הרגע שבו החזן פותח את חזרת הש"ץ של תפילת השחרית בקול רועד, ופונה כלפי שמיים כעני העומד בפתח הבית ומבקש נדבה:

אָבוֹא כְעָנִי שׁוֹאֵל עַל פֶּתַח
בְּבַקָּשָׁה וּבְתַחֲנוּנִים
תְּפִלָּה אֶפְתַּח
אָנָּא שַׁעֲרֵי רַחֲמִים
לָנוּ תִּפְתַּח
סְלַח לָנוּ וּשְׁלַח לָנוּ
יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ.

תחושת העני שמתוארת בפיוט פגשה אותי ברגע הפציעה. אני זוכר רגע שבו אני שוכב על אלונקה בתוך המוצב, כשלידי הרופא מדווח בקשר שיש פצוע קשה עם קטיעה ברגל ימין שדרוש פינוי מיידי שלו. ברגע הזה
אני מרגיש תלוי בחסדי שמיים. אני פונה אל אלוהים ומבהיר שאני לא עומד מולו כאדם פרטי,אלא כאיש משפחה, נשוי ואב לשלוש בנות, ואני צריך אותו לצידי. הוא יעשה את שלו ואני אעשה את שלי.
לבסוף, נגד כל הסיכויים, ובזכות שמיים ואנשי הרפואה כאן למטה, הרגל ניצלה וגם אני. יש לפניי עוד דרך ארוכה לשיקום מלא, אבל הכיוון חיובי.
בפתח השנה החדשה אני מאחל לי ולמדינה כולה לחזור ולעמוד על הרגליים, לאחות את הפצעים ולהיות גאים בדרך שעברנו.