מלכי השערים: סאבו מילושביץ' (סרביה ומונטנגרו), פטריק קלייברט (הולנד) – 5 לכל אחד
על רגל אחת
בפעם הראשונה בתולדות הטורניר הוחלט על אירוח משותף של שתי מדינות. סלובניה ונורבגיה ערכו הופעת בכורה, וגם נבחרת ישראל הייתה די קרובה, אבל אז קיבלנו את דנמרק בפלייאוף. עזבו, פצע פתוח. למרבה האירוניה, אחרי 0:8 בצמד המשחקים מול הישראלים, הדנים הפסידו בכל משחקיהם בשלב הבתים וסיימו עם 8:0. בלי קשר – זה היה יורו מפואר ואדיר, שבו נבחרת אחת השלימה את ההשתלטות שלה על הכדורגל העולמי.
אותה תמונה כמו במונדיאל שנתיים קודם, רק הגביע השתנה. שחקני צרפת
רגע בלתי נשכח
היו המון, אבל שום דבר לא היה מדהים כמו הטרגדיה של המארחת הולנד. אחרי שפירקה את סרביה ומונטנגרו 1:6 בתצוגת תכלית ברבע הגמר, איטליה חיכתה לה בחצי. פרנק דה בור ופטריק קלויברט החמיצו פנדלים במהלך המשחק שהסתיים ב-0:0, ואז דה בור עשה זאת שוב בדו-קרב, כמו גם פול בוספלט ויאפ סתאם, שהיה אחראי לבעיטה שלומיאלית ברמה היסטורית. ואנחנו חשבנו שהאנגלים גרועים בפנדלים.
החמצת הפנדל של פרנק דה בור. זאת אומרת, אחת מהן
הגמר
שער הזהב מכה שנית. גם צרפת. אלופת העולם הפכה לאלופת אירופה אחרי גמר יוצא מן הכלל ברוטרדם. מרקו דלבקיו נתן לאיטלקים יתרון (55), אלסנדרו נסטה ופאביו קנבארו נעלו את הרחבה בתצוגה הגנתית מושלמת, ואם כדורגל היו משחקים 90, איטליה הייתה אלופת אירופה. אבל סילבן וילטורד השווה ארבע דקות בתוספת הזמן, ודויד טרזגה הוריד את המסך על היורו עם שער מכריע בדקה ה-103, שאחריו הגיעה החגיגה המפורסמת עם הורדת החולצה והחיוך הענק.
זינדין זידאן (צרפת). קשה להתווכח עם אנשי אופ"א שהעניקו את הכבוד לזיזו, שטען בעצמו כי היה בשיא הכושר באותו הקיץ, אפילו יותר מאשר במונדיאל 1998. הכדור החופשי ברבע הגמר מול ספרד היה פנטסטי, אבל ניהול המשחק והחוכמה היו חשובים אפילו יותר. והטאץ'. אלוהים, איזה טאץ'.
.png)
